פסק-דין בתיק ע"א 1667/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט דוד גלדשטין) מיום 31.1.05 בת"א 216980/02, אשר דחה את תביעת המערערים לחייב את המשיבים בתשלום נזקי הגוף שנגרמו למערער 1 (להלן: - " המערער").

1.                    רקע

(א)                המערער, יליד 1979, השתתף בשנת 1993, עת היה קטין כבן 14 שנים בחוג ג'ודו במתנ"ס כפר דניאל. הפעילות בחוג אורגנה ונוהלה על ידי המועצה האזורית מודיעין (להלן יקראו המתנ"ס והמועצה ביחד: "המשיבים").

(ב)                 ביום 8.11.93, בשעה 16:00, או סמוך לכך, התכנסו ילדי החוג בקרוואן שבו נערך החוג. בטרם החל החוג, ובזמן שמאמן החוג היה עסוק בענייני רישום וכספים, ביצע ילד בשם רומן בביוב 'תרגיל' אשר גרם לנפילתו של המערער. בעודו שרוע על המזרן נפל על המערער ילד אחר. למערער נגרמה פגיעה קשה ברגלו (מסכת עובדות זו תקרא להלן: "התאונה").

(ג)                  המערער הגיש תביעה נגד המשיבים שבה טען כי רשלנותם היא שגרמה לתאונה, שבעטייה נגרמה לו נכות אורטופדית ופסיכיאטרית. כמו כן טען המערער לתחולתו של הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ולתחולת סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שעניינו חובת הראיה בדבר מסוכן. על יסוד האמור תבע המערער פיצויים בשל נזקי הגוף שנגרמו לו, ואילו המערערים 2-3, הורי המערער תבעו פיצוי בגין הפסדי שכר, הוצאות רפואיות ועזרה שהעניקו למערער.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                לאחר שסקר את עדויות המערער וחבריו- ואדים פנחסוב ורומן בביוב, דחה בית המשפט את גרסתם שרגלו של המערער "נתקעה" ברווח שבין המזרונים לאחר הנפילה. גרסה זו, כך נפסק, לא הועלתה בכתב התביעה, והיא נטענה לראשונה בחקירתו של המערער, בתשובה לשאלתו של בית המשפט בקדם המשפט. בית המשפט קבע כי המהימנות אינה נר לרגליו של המערער, והוא מעוות את הדברים בהתאם לצרכיו. המערער אף הודה כי זכרונו אינו בהיר והוא למד פרטים לגבי הארוע מחבריו. התביעה נגד המשיבים הוגשה תוך חישוב קר בדבר "הכיס" שממנו אפשר יהיה לגבות את הכסף. לא הוגשה תביעה נגד רומן בביוב, אשר גרם לתאונה, ונגד מדריך חוג הג'ודו.

(ב)                 בית המשפט קבע כי הג'ודו הוא ספורט אשר אפשר להיפגע ממנו גם ללא רשלנות של מאן דהוא. המערער לא הוכיח כי עצם הכניסה לקרוואן שבו נערך החוג מטילה אחריות כלשהי על המשיבים. התאונה ארעה טרם תחילת החוג, ואי אפשר לקבוע כי קמה חבות למשיבים רק מפני שהילדים העסיקו עצמם במעשה שובבות טרם תחילתו.

(ג)                  על יסוד האמור דחה בית המשפט את התביעה, אך נמנע מלהטיל הוצאות על המערערים  בשל מצבו הבריאותי של המערער.

3.                    טענות המערערים

(א)                המערערים טוענים כי בית משפט קמא שגה בדחותו את הגרסה בדבר קיומו של רווח בין המזרנים ובקובעו כי מדובר בהרחבת חזית. לטענתם, משטענו בכתב התביעה, טענה כללית בדבר תחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין שעניינו "דבר מסוכן", רשאיים היו לטעון כי המזרנים, כפי שהונחו, עונים להגדרה זו.

(ב)                 עוד טוענים המערערים כי בית המשפט טעה בקובעו שעדותו של המערער אינה מהימנה. העובדה שהמערער לא זכר במדוייק את פרטי התאונה ואת שמותיהם של המדריך והילד אשר נפל עליו מעידה דווקא על אמינות עדותו, שכן אך טבעי ולגיטימי כי לאחר חלוף 10 שנים ממועד התאונה אשר אירעה עת היה המערער בן 14, לא יזכור כל פרט ופרט.

(ג)                  לטענת המערערים יש להטיל על המשיבים אחריות לנזקו של המערער גם על פי הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא. אחריותם של המשיבים לנזק קמה הן מכוח חובתם כבעלי שליטה במקרקעין, הן מכוח חובת הפיקוח וההשגחה אשר חלה עליהם מרגע כניסתם של ילדי החוג לקראוון, לנוכח גילם ואופי הפעילות המסוכנת והתחרותית. הטלת חובת זהירות מוצדקת, בין היתר, בשל האינטרס החברתי שבהטלת החובה על מי שעוסק בהשגחה על ילדים, ולאור העלות הנמוכה של אמצעי הזהירות שיכולים היו למנוע את הנזק: הדרכת הילדים, איסור להיכנס לאולם לפני תחילת החוג ואופי פיקוח המדריך על הילדים מרגע כניסתם לחוג. המערערים מדגישים כי על פי ההלכה הנוהגת אין ממש בקביעה כי מעשה שובבות של ילדים אינו מטיל אחריות על המשיבים.

4.                    טיעוני המשיבים

(א)                המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתם מכוון הערעור נגד קביעות המהימנות של בית משפט קמא, ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. לפני בית המשפט הובאו גרסאות שונות בשאלה כיצד אירעה התאונה, ולא בכדי קבע בית המשפט כי המערער לא הוכיח נסיבות קונקרטיות שבהן נפגע, המטילות חבות על המשיבים.

(ב)                 לטענת המשיבים, התאונה אירעה קודם לתחילת החוג ולא במסגרתו. הואיל וילדים משתובבים לעיתים ופוגעים זה בזה, אי אפשר להחיל על המשיבים אחריות שכן לא חלה בנסיבות אלו חובת זהירות קונקרטית. חובה שכזו אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון, והורים השולחים ילדיהם לחוג ג'ודו צריכים לקחת בחשבון כי בפעילות מסוג זה קיים סיכון לפגיעה.

5.                    דיון והכרעה

(א)                השאלה העומדת להכרעה בערעור זה היא האם נסיבות התאונה, כפי שתוארו  לעיל, מבססות את טענת המערער בדבר אחריות המשיבים לנזקו.

(ב)                 בראשית הדברים נעיר כי לא מצאנו ממש בטענות המערערים כנגד דחיית הגרסה אודות הרווח בין המזרנים וקביעת מהימנותו של המערער.